התחילה
שנה חדשה, עברו רק 12 ימים רק מאז שהתחילה, אני יושבת וחושבת מה
לכתוב... אם לומר את האמת? ורק את האמת. אני נמצאת במצב ממש לא פשוט,
אך בוחרת לשמור לעצמי את צנעת הפרט שלי וכן לנסות להתנתק לטובת הפוסט.
שניה לפני
שתקופת המבחנים מתחילה, שתבוא על כולם ועליי לטובה, שאחריה מגיע הסמסטר ה – 6 והאחרון במספר, סיום התואר והיציאה אל
עבר "העולם האמיתי" מביאות אותי להגיד במילים הכי עדינות שלא מעניין
אותי שומדבר, למעט מצבי הנוכחי.
אם בכל זאת אנסה לברוח לכמה דקות, כן
ממש לכמה דקות, מהמחשבות הרודפות אותי בשבועיים האחרונים, ואנסה ללכת אל עבר כתיבת
הפוסט הזה, כשמדברים על החיים שלי – שום דבר לא היה מתוכן ולא הלך לפי הספר, נקודת
המהפך הדרמטית בחיי, הייתה כשאבא שלי חלה – ותוך 5 חודשים גם מצא
את מותו. זה קרה כשהייתי בכיתה ט', רק בת 15, שיא גיל ההתבגרות - תקופה התפתחות
ופריחה, ולכן זאת נקודת המפנה שלי, אפשר למעשה לחלק את חיי לשני
חלקים, לפני מותו ואחרי.
אבא היה
רק בן 47 בלכתו, לא סתם כונה כצעיר לנצח, כמו שהייתי רק בת 15, ונפטר בתחילת כיתה
י', במלאות שלושים למותו התחלתי במסע אל עבר ספרו והנצחתו, אלה הם רגעי ההתחלה
להתאהבות חדשה = הכתיבה. אותה ההתאהבות, גרמה לי לנשור מביה"ס הרבה מוקדם
מהרגיל, למעשה כשאני חושבת על זה, אני סיימתי להיות חלק כבר בסוף כיתה ט'.
אחרי שנשרתי מהתיכון בו למדתי, סיימתי דרך אנקורי אקסטרני, בגרויות ערב
ואפילו עבדתי בחברת ישרכאט במקביל. כבר אז הרגשתי שהילדה שהייתי הפכה לאדם בוגר
ששורד בחייו לבד. ב"אנקורי" עושים תוך 4 חודשים את הבחינות,
ללא מטלות ועבודות. לאחר שסיימתי את הבגרויות, החליט משרד החינוך החליט להעניק לי
גם תעודת 12 שנות לימוד עקב הסיבה שממנה החלטתי לנשור מהתיכון. הגעתי לגיל
17 ויצאתי לטיול בדרום אמריקה, התחלתי חודשיים עם אחי הגדול – שהיום בן 37 ואז
אחרי שקיבלתי ביטחון התפצלנו ואחרי 5 חודשים שבתי הביתה.
מאז
ועד היום לא באמת ידעתי מה זה לקחת חלק במסגרת לימודית, מאז שאבא שלי נפטר
אני לא מצליחה לשרוד או להשתלב, אני תמיד מתייאשת באמצע, לא מתחברת למקצוע או
שהעבודה הייתה שואבת אותי ודוחה זאת מפעם לפעם, מעבר לכך הרגשתי שהפספוס
של התיכון הביא לכך שיש לי סירוס רב בעניין. מזל שאת הצבא הצלחתי
לסיים.
אם
שאלתם/ן את עצמכם/ן איפה זה תפס אותי? מעבר לתיכון שלא הצלחתי לסיים, נרשמתי
ללימודי פסיכולוגיה באונ' ת"א ונשארתי עד כמעט כדי סיום, ניסיתי כל
מיני קורסים קצרים ויצאתי מהם אחרי שבוע / שבועיים. על פניו נראה שעד עכשיו דיברתי
על החסרונות שלי, לי כאדם נורא קל להסתכל תמיד על החלק שחסר, זה חלק מהחסכים שיש
לי כי השינויים שהיו לי, היו בתקופה לא יציבה בחיים, הייתי בשיא גיל ההתבגרות, גיל
שבו אנחנו לומדים להתעצב ולהפוך את הזהות שלו לקבוע, לא היה שם אופי מלא, או
אישיות ורגליים על הקרקע. אז אחרי שדברתי לא מעט על החסרונות או במילים
אחרות, על חצי הכוס הריקה.
מגיעים
גם יתרונות, אם זה מבחינת עבודה וקריירה, שיצא (במקרה או שלא.. חח) שהייתי מאוד
יציבה, וגם שם הכל היה הפוך וממש לא לפי הספר, והחל משנת 2008 התחלתי לחוות את
עולם התקשורת - וגם זה ממש במקרה, התחלתי לעבוד בעיתון "מעריב", אני
מדברת על התקופות היפות של העיתון ששכר של מפיקה עמד על 7000 ש"ח (לילדה בת
20 זה בהחלט לא מובן מאליו) מדובר על תקופה שניהל עופר נמרודי. אז התחלתי
כמפיקה במוסף עסקים, שדאז, עבדו איתי אנשים שהיום נחשבים למאוד מוכרים בתעשייה
(דרור גלוברמן, לי - אור אברבך, גיל ריבה, יובל אברמוביץ, ליאת תימור והרשימה
עוד ארוכה..) אח"כ המשכתי לתחקירים, כתבות צרכנות ומגזיני אופנה, ואפילו
טלוויזיה.
אילולא הניסיון הזה, שהתחיל מהכתיבה והאהבה באמצעות מילים שמתחברים למשפטים ופסקאות או במילים אחרות... דרך ביטוי, לא הייתי מגיעה לניסיון הזה שניתן לכמת בשמונה שנים...
ואם
כבר מדברים על ניסיון, אתם בטח יודעים על הקיצוצים הרבים שהיו בעיתון גלובס, עיתון
בו גדלתי והתפתחתי במשך שש שנים. קיבלתי סגירת מעגל בשבועות האחרונים ואין מאושרת
ממני.
מחד
גיסא, אולי לא הייתי הילדה שהלכה לפי הספר וסיימה כל שלב ושלב לפי מה
שתכננה, יש בי דיסוננס עצום, לא בחרתי – בחרו בשבילי (אולי ההוא שם למעלה? למרות
שהיום אמרתי לעצמי שנשאיר בצד את האמונה והצד הרוחני שלי, לפעמים הבאות). מאידך
גיסא, יש לי חסכים, אפילו חסכים רבים מאוד.
יש
האומרים לי עד היום, שהתואר בתחום הזה נחשב לטעות, בשבילי זה לא היה טעות.
כיוון שמעבר להכל, או לפני הכל, תלוי איך מסתכלים על זה - הוכחתי לעצמי שאני יכולה
לחזור למסגרת, להתחיל אותה ולסיים אותה. למרות הגיל, הפערים, החוויות והמהות שלי
בחיים... התואר הזה הציג לי שלפעמים המקום הנוח בבית עם החברים והסביבה הטבעית,
הוא לא מה שתמיד יהיה לי, למרות שבעבודות השונות הארוכות טווח כן הצלחתי להתחבר
ולהוכיח זאת לעצמי.
לסיכום אגיד ואומר, שאני לא
חוששת מהעולם האמיתי, כי באתי ממנו - אך מה שכן, אני חוזרת אליו כשאני
יותר חזקה,
אסרטיבית ועם הרבה חוויות וידע חדש מהאקדמיה. עד הסיום,
שיהיה בהצלחה.
מחכה להמשך בצעדי ענק... ליעדים ולמטרות הבאים שלי...!!
שלכם, חלי
