בזמן שאני ממתינה שיחזרו אליי מהעמותה ויבשרו לי על כך שיש תקן ומקום פנוי... היו רגעים שישבתי וחשבתי לתומי על הנושא הזה, ועלו בי המון שאלות...
"איך אני ארגיש?"
"מה זה יעשה לי?"
"אם ימצאו לו משפחה אומנה?!"
המון שאלות מן
הסוג הזה... ואז שאלתי , בעיניי, את אחת השאלות – למה? איך יכול להיות שאני –
במקום שבו אני נמצאת כעת. רוצה לפנות מהזמן שלי וללכת לחבק ולעטוף ילד בן כמה
ימים... השאלה הובילה לתובנה שבהתחלה לא ראיתי את ההצלבה שלה..
חזרתי לשינוי המשמעותי בחיי
אחרי כמה ימים של מחשבה.. הבנתי שההסתכלות הזאת על לחבק ילדים אחרים קשור באופן עקיף או חלקי באבא שלי. את אבא שלי איבדתי במחלת הסרטן לפני 13 שנה כשהייתי בת 15. הוא היה בן 47 במותו, תוך כמה חודשים מגילוי המחלה הוא נפטר. כמה שבועות אחרי השבעה החלטתי שאני רוצה להיפרד מאבא שלי בדרך יפה. ואז התחלתי לכתוב...
נקודת השיא
נורא קשה לראות את ההצלבה הזו כעת, אבל
ברגע שמאבדים – אבא,
דמות לחיקוי מרגישים שאנחנו לבד בעולם הזה. שלקחו מאתנו צלע, איבר בגוף. וזה
מה שהרגשתי אחרי ימים עצומים והבנה גדולה.. מול אבא שלי.
השאלה הנשאלת,
ואולי החזקה ביותר מתוך כל הדבר הזה שיוצא ממני בימים האלה... האם אנו צריכים
שיקרה לנו משהו מטלטל בחיים כדי שנגיע למצב כזה שנרצה לפנות מהזמן שלנו
ומהשגרת היום יום שלנו לטובת ילדים שננטשים אחרי לידה?
אשמח ואפילו סקרנית (!) לשמוע את דעתכם
שלכם, חלי
