תובנות, השפעות והשלכות

מילים כדורבנות

בחרתי לפתוח את פוסט האחרון בציטוט מתוך שיריו המופלאים של יהודה פוליקר – "לכל סיום יש התחלה חדשה, ותמיד הפרידה היא קשה". צמד המילים סיום, פרידה וקושי הם התחושות המלוות אותי במעמד כתיבה זה.
 

אני זוכרת את אותו הרגע של בחירת הסדנה, ומה שתפס לי את העין היה עניין הכתיבה. הרגשתי שיוצא אותו הניצוץ הסקרני הזה שטמון בי. אחרי תחקיר קטן על המנחה ורפרוף קל בבלוגים שלה –  אמרתי לעצמי; יאללה אלך על זה, כנראה שסוף סוף הגיע משהו שאני באמת אוהבת לעשות וקטן עליי.

התחלה חדשה

כבר בסוף השיעור הראשון, כשיונית ביקשה שנכתוב על נושא הבלוג – תחושת הבטן אמרה לי בצורה חד משמעית לכתוב על תהליך ההתנדבות בעמותת "חיבוק ראשון", לצערי זה נפל בשל המתנה ארוכה לקבלת תקן באחד מבתי החולים במרכז (למרות שזה מלווה בשמחה, זה גרם לי לגלות שאותן נשים שנרתמו והתנדבו לעמותה, נשארו בה ואין מחמם את הלב מזה.) ולכן, מעבר לרצון העצום להיות חלק מהדבר המדהים הזה קצת התבאסתי שלא אוכל להשפיע ולתת לו במה – בסופו של דבר השלמתי עם זה וקיבלתי זאת בהבנה מלאה.

אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם ולכל דבר יש סיבה, ובמשך שבוע חשבתי מה יהיה הנושא הבא שיאתגר אותי, יסקרן אותי ושאוכל להרגיש את אותה התחושה בדיוק שהרגשתי כשכתבתי על "חיבוק ראשון". בניגוד לרוב הפעמים בחיי, הייתי כל כך בטוחה בעצמי כשחשבתי שיהיה לי קל, וכייף ושזה קטן עליי. כי לכתוב אני אוהבת, אז מה הבעיה בלמצוא נושא לכתוב עליו? לצערי, התבדיתי !

הקשיים שבדרך

שבועיים שלמים אני יושבת עם עצמי ומחפשת נושא, ולא מוצאת. מתבאסת על עצמי, על העולם ועל איך זה יכול להיות. שדווקא הקושי אצלי הוא לא בכתיבה אלא בבחירת הנושא. הנושא החדש היה הרצון לחזור לחיי האישיים ולדבר על תהליך כתיבת הספר של אבא שלי. כל אחד מאתנו מאבד לאורך החיים אדם שיקר בחייו, ומה שרציתי לעשות זה לקחת את האובדן והמוות למקום של תהליך פרידה. רציתי לחלוק מגוון גדול של היבטים ויצירות מהמקום האישי ולהעביר אותו הלאה. איך נפרדים? איפה מתחילים? איזה סוג של פרידה? מילולית או ויזואלית? מכלול של כלים ייחודים שיכולים לעזור ולסייע. לצערי, גם זה נפל כי היה לי קשה – אפילו קשה מידי. חשבתי שאני חזקה – חזקה מספיק כדי לגעת בזה שוב אחרי 5 שנים שעברו מהוצאת הספר לדפוס. לצערי, התבדיתי !

קפיצה למים

בנקודת זמן זו, הבנתי שכנראה משהו אצלי בחשיבה לא נכון או שלא עובד טוב. עזבתי לרגע את התכנון של הבלוג ואת הנושא שלו. פשוט זרקתי את עצמי והתחלתי לכתוב, בהתחלה זה היה קשה – אפילו קשה מאוד. בנקודה הזו של הסמסטר נשברתי, הרגשתי שהחבל בין אהבה לשנאה הוא כל כך דק, ואם הכתיבה הייתה הדבר האהוב עליי עכשיו הוא הדבר השנוא עליי. השילוב בין סבל, דמעות ודחק גרמו לי לעצור לרגע, להתנתק ולנסות בלי שום מסיחים להבין מה עובר עליי – בהחלטה ספונטנית טסתי ללונדון למספר ימים עם חברה טובה.

לונדון הייתה טובה אליי, התובנות שקיבלתי ממנה עליי הן: שאני חזקה – אבל לא חזקה מספיק. מלאה במגננות, חוששת מפגיעות וכל זה מלווה במעטפת גדולה של אדישות. המכנה המשותף של כל זה נקרא – פחד.

מכלול הפחדים הזה הוביל אותי להבנה אחת כללית, שגרמה לי להבין שמי צריך לדעת עליי יודע ומי שלא – לא. הסדנה הזו גרמה לי אי נוחות בעקבות ה"מחיר" שצריך לשלם כשיש את מעמד החשיפה מול חברי הקבוצה, רובם לא באמת מכיר אותי או יודע עליי.

התהליך של כתיבת הבלוג – הינו הדבר הכי מדויק ונכון שאפשר להגיד עליי, כשמו כן הוא , הבלוג הזה הצליח להשפיע עליי ולהעביר אותי תהליך של טלטלה רגשית, עוצמתית ואולי הכי משמעותית בכל ה – 3 שנים האלה.

קשת של רגשות

לפני כתיבת הפוסט האחרון, ישבתי וקראתי את כל הפוסטים שפורסמו עד כה, אני לא מרבה להגיד את זה אבל פשוט הפתעתי את עצמי לטובה. הוכחתי לעצמי שהדרך לעיתים יותר חשובה מהמטרה, שלא נכנעתי למקום של הנוחות ולכן הדברים שרציתי לכתוב עליהם התפספסו לי בדרך כדי שהגיע לנקודה שהגעתי אליה היום (כמו שנאמר, יש יד מכוונת ואני בטוחה שהכל בהכוונה מלאה)

עונג רצוף היה לראות את התהליך המדהים הזה שעברתי, פשוט לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד הצלחתי. אפשר להרים את הכפפה ולהגיד שאני מתכוונת להמשיך בכל הכוח עם עניין הבלוג – ואפילו ללכת לסדנאות נוספות בשיווק וכתיבת תכנים באמצעות בלוגים.

יש לי חלום... כאן לא הצלחתי לממש אותו ובטוח שהסיבות לנפילתו הן מוצדקות – כנראה שהייתי צריכה לעבור את זה לפני הגשמתו, ואולי עד שאגיע אליו אעבור עוד כמה דברים בדרך. הייתי רוצה מאוד לפתוח בלוג שעוסק בפרידה אחרי המוות, במגוון רחב של היבטים. אם זה להשתמש באובדן ולשאוב ממנו ליצירה באמצעות כתיבה, ציור, תמונות. אם זה המלצות על גרפיקאים, עורכים, פורטרטים , אלבומי תמונות. ולהביא כדוגמה את הספר של אבי ז"ל כדוגמה אחת לפרידה.

אומנם אני נפרדת מהמנחה שלי ,יונית צוק – "הבלוגריסטית", שליוותה אותי לאורך כל הסדנה והייתה שם לכל שאלה – תודה רבה לך. אבל אני ממש לא נפרדת ממך בלוג יקר שלי, נתת לי את הבמה הזו – שאיננה מובנת לי מאליה להציג רגעים חשוכים בחייך, אך גם רגעים שמחים אלה.

 

בהערכה מלאה

שלכם, חלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

החיים בורוד

בואו תנסו להניח בצד את שגרת החיים, גם אם זה לדקה אחת (למרות שאם תסחפו ליותר מזה – ראו זאת כאחריותכם הבלעדית), ותראו אם תצליחו לעקוב אחרי הבלגן שמתחולל לי בראש; בחרתי להתחיל מנקודת האמצע, מהסיבה הפשוטה שמשם הכי קל לי להתחיל. להלן, הציטוט (ה –מצונזר!) שנכתב ובא לידי ביטוי באחת מהנחלות הפרטיות שלי (ניתן לכנות את זה – מחברת, פנקס, פתקאות בלפטופ ואפילו כתזכורת) בתאריך 27 לינואר לשנת 2016:

" [...] מול נקודת מבט ברגע זה, שום דבר לא הלך על פי הספר. זאת אומרת, בדיעבד, אני תכננתי תכניות וההוא דאג לשבש לי אותן... עכשיו, כשאני מסתכלת על מכלול הדבר הזה שנקרא; 'בתהליך' –  הוא בכלל לא מה שכיוונתי אליו, לא דמיינתי אותו ובשורה התחתונה... הוא יצא כברירת מחדל , כאילוץ , מבלי שרציתי אותו בכלל."

"[...] אבל – ויש אבל גדול , אם נחזור שניות אחדות אחורה, אל אותה נקודת מבט שעמה התחלתי להתקשקש ביני ובין עצמי / הנחלה שלי – כלומר, מנקודת ההתחלה 'המאולצת' שלי היא הפכה בין רגע ליצירת מופת אישית שלי שגרמה לי להתחיל לחייך וממש לא חיוך רגעי."

"[...] ואז מגיעה לה מטלת סיכום, של אותה הסדנה שגרמה לי לפתוח את אותו דבר – 'בלוג', שהתחיל כ'ברירת מחדל' והפך ל'יצירת מופת'. שיאו של מטלת הסיכום בסדנה; הוא למעשה  תחילתו של הציטוט שנכתב בפסקה השלישית – משמע, נקודת ההתחלה ממנה לא התחלתי ושפכתי אחד לאחד באותם מילים, אל עבר הנחלה שלי – השקיפות שלי, שלאותם ימים הגיעה הארה ובעקבותיה גם מהותו של הפוסט הנוכחי (ו... מקווה שעקבתם עד  פה והכל בסדר, אני הכנתי אתכם מראש)"

"[...] במילים אחרות, אם לרגע ולו הקטן ביותר יצא שבלבלתי אתכם. אז קבלו הסבר אחד וישיר; מטרת המשימה של המנחה, הייתה לכתוב פוסט בהשראתו של בלוגר אחר. עכשיו, כיוון שמדובר בבלוג אישי, אינדיבידואלי, אינטימי, והרשימה עוד כל כך ארוכה... נוצר מצב שאין לי דמות לחיקוי. דמות או בלוג שגורמים לי לשאוב מהם השראה, רצון, הברקה [...] אבל (!) זוכרים את ההארה שלא איחרה להגיע אליי? אותה תובנה שהמשיכה את המהות של הפוסט? אז הנה היא הגיעה, נתתי למספר חברות לקרוא ברצף אחיד את התכנים שפרסמתי. ביקשתי ביקורת בונה, אמתית, ללא צנזורות, את כל האמת בפרצוף..."

כל האמת בפרצוף / פאפי

איך לומר? מתוך 5 חברות טובות – חברה אחת פגעה כמו חץ וקשת, ואמרה לי את הדבר הבא במהלך שיחה שגרתית בטלפון. זה התחיל במשהו כמו... אהה שכחתי לבקר אותך – קופיפה שלי; "אז תראי, אין ספק שהכתיבה מעניינת, סוחפת ומסקרנת – הרי כל מה שאני אומרת הוא לא חדש לך, את אלופה בזה. אבל יש משהו חשוב לי להגיד לך ואולי קשה לך לראות את זה. אבל אני מרגישה שאת לא מספיק אמתית (!!!) אני מרגישה שזה אישי אבל לא מספיק אישי. אני מרגישה שאת רוצה לגעת אבל לא מספיק, נוגעת ובורחת נוגעת ובורחת. אני מרגישה שאת מדברת בקודים – ברגע אחד, את מקרבת ,ברגע לאחר מכן את מרחיקה. לכן,  כדאי שתכתבי הכל או כלום."  

ממש עכשיו, כשסיימתי את הפסקה האחרונה, הרגשתי שאני מדמיינת את השיחה כאילו היא הייתה עכשיו (האמת שהשיחה נעשתה לפני חודש). בנוסף, תגובה במעמד השיחה עם יד על הלב ובכנות – לא הייתה לי. מה שכן, פשוט העדפתי להקשיב , אני אדם שמקשיב – במיוחד לקרובים לי מכל. אולי מיותר לציין שמדובר בחברות שרובן מכירות אותי מעל 20 שנה! וזה אומר שאין בי טיפת מגננה מולן, והלוואי שאצליח ליצור קשרים נוספים ברמה הזו כמו אל מול אותן חברות. לאותה חברה קוראים פאפי (יפעת) וכדי לרענן את זיכרונכם קוראים יקרים שלי, הביקורת שלה הייתה בעיקר על התכנים  – הנשים שעשו את 2015 ו  –  צעד לפני הסוף

אז אחרי עיבוד, מחשבה והבנה גדולה מהשיחה הקסומה הזו עם פאפי בעלת לב הזהב. לקחתי את המסר שלה בשתי ידיים, ואמרתי לעצמי מה שיהיה – יהיה. גם ככה, את מתכננת תכניות ואלוהים צוחק עלייך. אז מה זה משנה? כמה כבר שליטה יש לנו בחיים? המגננה הזו לאן היא לוקחת? הפחד מלפחד לאן מוביל בדיוק? את המילים שאני כותבת בפסקה הזו, אני מדקלמת יום יום, שעה שעה, דקה דקה לעצמי. יש לי חוסר, בין המוח ללב, בין ההיגיון לרגש – כמו שני יריבים שכל אחד בשדה הקרב ורק לו מגיע לנצח. 

 אז? מי אני בעצם?

אז נעים מאוד, זו אני – חלי, שרבה באופן יום יומי עם עצמי, עם האופי הנוקשה, הצורך בפרטיות מוחלטת, הרצון לגונן על עצמי, הפחד מלהראות את עצמי עד שאני לא מספיק בטוחה. ממש ללכת אחרי הזנב של עצמי, ללכת כאילו אני ה"צל" של עצמי שמפחד להגיד לך – מה שעשית עכשיו, זה לא בסדר. סוג של – נו, נו  נו כזה  – כלפי עצמי.

אז הנה: הגענו לרגעי השיא, רגעי הארה ולמידת הלקחים. רגעי החשיפה – הורדת המגננות. רגעי הפחד שחונקים אל מול רגעי ההקלה שעתידים לבוא לאחר שאתגבר על הפחד. חשוב לי מאוד לשתף אתכם, שממש ברגעים אלה אני כותבת ומוחקת, המילים מתבלבלות להן, אני לא מוצאת את הנכונות ביותר = אני מתמודדת עם הפחד שלי. אני מקווה שזה יעבור לי, זה חייב לעבור לי כי על זה ביקשתי הארכה של המטלה שאמורה להיות כל כך כיפית – אבל דווקא לי המחשוף הכתבתי הזה הוא קושי אמתי.

אם בחלק הראשון של מהות הפוסט, נתבקשתי למצוא מודל שמביא לי להשראה, ואיכשהו קיבלתי תשובה ותובנה שגם היא בדרך זו או אחרת לא הייתה קונבנציונאלית. אז בחלק השני של מהות הפוסט, קיבלתי תשובות ותובנות, שגרמו לי להשלים את חלקו הראשון של הפוסט הזה. כשאני חושבת על זה, פאפי היא בהחלט דמות שהביאה לי השראה מושלמת, לא יכולתי לבקש דבר יותר טוב מהשיחה והמסר שלה (אהמ אהמ – אותה הארה / תובנה באמצע היום... לחיי הרגעים הקטנים שעושים בנו מהפכות כל כך גדולות ומשמעותיות בחיינו).

החשיפה הראשונה שלי...

החודשים האחרונים שלי מחולקים לשניים: החלק הראשון, התגלה בהיותי בת 15, גיליתי  גוש בשד ימין שהיה בקוטר של מעל 1.5 סנטימטר, ועוד כמה ציסטות קטנטנות. הרופא כירורג שלי דאז, אינו דאג כלל וכלל, שולח אותי לאולטרסאונד עקבי בטווחים של חצי שנה מבדיקה לבדיקה.

כעבור שנתיים, גיל 17 וחצי (פחות או יותר) מגוש אחד וכמה ציסטות קטנות, הם הפכו  ל –6  גושים בשני השדיים שלי. באותה נקודת זמן, הייתה אמורה להיות הביופסיה הראשונה שלי. תתארו לכם את התרחיש הבא: אבא שנפטר מסרטן שהיה בגיל 47, באותה תקופה – סבתא מצד אימא הייתה עם גוש סרטני בשד, אימא שלי היא אחות בחדר ניתוח בבית חולים "אסותא" ומכירה כל רופא אפשרי מכל חור. לבסוף, יש אותי... כולם בפה אחד אמרו תעשי את הביופסיה, מבלי לחשוב פעמיים בכלל. אז זהו, כולם חוץ ממני, שאמרה לא – היא לא עושה, שאם צריך למות אז מתים ולא סובלים.

במבט לאחור, אין לי ספק ולו לרגע, שאין כמו ללכת אחר האינטואיציות ותחושות הבטן שלך. באותה נשימה חשוב לי לומר שאולי זה לא היה נכון ותקף עבור כל אחד ובכל סיטואציה – ומי יודע מה היה קורה אם וכאשר לא הייתי עוברת את כל מה שכן עברתי. את זה נשאיר לפוסט אחר, אבל מה שכן קרה אחרי הרבה חוות דעת – רבנים – בדיקות ומה לא. זה שהחלטתי שאני לא עושה שום ביופסיה בגיל 17, ותקבלו את זה כברירת מחדל, המרדנות שלי או מה שזה לא יהיה = אני לא עושה ביופסיה. מה שכן, אני ממשיכה עם אולטרסאונד שד כל 3 חודשים, מעקב כל חצי שנה אצל מומחה וסלמאת'.

בדיעבד, הסלמאת' הזה נמשך מגיל 17 במשך 10 שנים, שיגרה של בדיקות קבועות עם גודל אחיד של הגושים החמודים שלי ( מצחיק אבל תוך כדי כתיבה מתנגן לי המילים של השיר "... לא בת 16, אבל יודעת משהו על העולם הזה..." אם בא לכם להקשיב תוך כדי המשך הפוסט –  חיה לי מיום ליום/ ריטה . האומנם, הפרשנות של השיר מעט שונה משלי , אבל מי אמר שפרשנות היא רק כוונתו של המשורר? )

אחרי פזילה קצרה, לטובת השיר הקסום של ריטה שאולי בכלל הגיע בזמן הנכון לעשות אתנחתא והדחקה לטובת ההמשך, אז איפה היינו? אה, נזכרתי – עברו להם עשר שנים (קפצנו בזמן מאוקטובר 2004 ישירות לאוקטובר 2014). בגיל 27, הנוהל היה אותו נוהל, חודש אוקטובר הגיע, הלכתי לעשות אולטרסאונד שד כולי רגועה – מה יכול להיות? עברו עשר שנים ואני עדיין חיה, ביחס לזה שאני אדם קשה עם מרדנות + עקשנות + פרפקציוניזם... קצת קרדיט לעצמי לא יזיק.

אולי עכשיו אני צוחקת על זה, אבל באותם רגעים שהייתי אצל הרופא והוא אמר לי שיש גוש אחד מתוך 3 בשד שמאל, שהיה קטן וחמוד והתעצם מ – 0.6 ס"מ ל – 1.8  ס"מ. איך נאמר? ה – חמוד כבר לא ח – מוד. נכנסתי לביופסיה ראשונה בחיי, לא אשכח שכשהזריקו לי את ההרדמה נזכרתי באבא שלי ז"ל ובניתוח הראשון שעשו לו בראש, באותו רגע חלי האדישה זזה הצידה לטובת חלי הרגישה שמזילה דמעה או שתיים.  

המזל שלי הוא שהתברכתי באימא שמגיעה מהעולם הזה. שמכירה את האדם מאחורי השם. אם זה רופאים, אחיות, טכנאיות. שלא נדבר על תורים מרגע לרגע... כשאני חושבת על זה, תוך כדי כתיבה – זו באמת נקודה טובה שכדאי לעצור לדקה עבורה,  ולהגיד שזה הכי לא מובן מאליו.

אני שומעת על מקרים כל כך קשים שאנשים ממתינים זמן רב בגלל חוסר באמצעים או בפרוטקציות, ולפעמים יוצא שאני מסתכלת גם פה על החיסרון – שאין לי תמימות והרופאים אומרים לי הכל בפנים. שהמסמכים הרפואיים שלי עוברים מרופא אחד לרופא אחר, שאני נכנסת לרופאים פרטיים ולא לוקחים ממני כסף כי מכירים את אימא שלי. זה אולי יישמע רע כאילו אני מתלוננת, אבל זה רק מחדד לי את העובדה כמה אנחנו מתקיימים על זה, וזה איך לומר? ממש מעציב אותי.

אני לא אגרור לנושאים נוספים כי גם ככה מדובר על סיפור של מעל עשור וגם ככה  קשה לכמת בפוסט אחד  ולהעביר את התמונה המלאה. בסופו של דבר, באותה תקופת זמן שעליה דיברתי – הגיע יום הביופסיה הגיע, וישר אחריו גם יום הניתוח – הגוש כבר אינו חבר שלי יותר.

ואז עברה עוד שנה – בגיל 28, אוקטובר 2015, הסרט הנע חוזר חלילה – שוב אני מרגישה קולית, כאילו מה הסיכוי שהשתנה משהו. השתנה? בחיים לא. מגיעה לרופא, תקשיבי הגוש בשד ימין גדל ב – 0.7 ועכשיו הוא 3.7 ס"מ הולכים לביופסיה – עוברים אותה – מגיעים לרופא כירורג, אני מתיישבת מולו והוא אומר לי את הדבר הבא; תראי חלי,  נכון לרגע זה –יצאו תשובות תקינות והגוש שפיר, יחד עם זאת חשוב לי להציג לך את התמונה המלאה ושתדעי שהסיכויים שלו בעתיד להיות גוש ממיר גבוה! יצאתי בתחושה מעורבת, חזרו לי התחושות מגיל  17, שוב בא לי הרצון למרוד בעולם – אם עכשיו הגוש שפיר אז שיישאר חבר שלי. למה אנחנו צריכים להיפרד? אם זה לא מספיק, הניתוח פוגע בפיטמה ובהנקה... =(

החשיפה השנייה שלי ...

בעודי נמצאים בתקופה של מחשבות, להרהורים העצמיים, תהיות על המהות שלי פה – על הדרך שלי – על הכוונה – ועם המון שאלות.

מגיע החלק השני בסיפור, שהוא החלק החדש שגם  3 חודשים מיום גילויו אני עדיין לומדת לעכל אותו מחדש. אז, איך אני מתחילה אותו?

ביום של הביופסיה היה לי איחור של שבוע בווסת, אה... חשבתי לתומי אולי זה לחץ. אולי זה הסטרס. הוא בטוח יגיע. הביופסיה עוברת ואיתם מגיעים כאבים קשוחים בבטן. עברו 21 יום, לא יכולתי יותר לשרוד את הכאב. בתחילת ינואר הלכתי לרופא נשים, וגיליתי שהעיכוב במחזור מתעכב בגלל גוש בשחלה השמאלית שחוסם לי את הווסת... גודל הגוש לא פחות מ –6 סנטימטר, הרגשתי באותו יום כאילו השמים נופלים עליי.

עברו שלושה חודשים, מאז הגוש גדל והאיחורים של המחזור עיכבו לי את כל הבדיקות. הכאבים בבטן התחתונה מרגישים כמו צירים שמעולם לא חוויתי. עברתי ביופסיה בשבועות האחרונים ואני עדיין אופטימית בהדחקה שמנסה לחיות חיים שגרתיים בידיעה שכל יום שאני פוקחת את עיניי הוא יום שזכיתי לחיות אותו.

החיוך שנשאר באש ובמים...

הפוסט הזה ללא ספק גרם לי לקחת ברצינות את עניין הבלוג ולכתוב אותו – בראש ובראשונה עבורי ובשביל לנצח את כל הפחדים, החסימות, ואת מה שפאפי שלי אמרה. שנית, הפוסט הזה יניב איתו שיתוף מלא ועדכונים מלאים מהרגעים שלי ומהחוויות שאני עוברת.

אסיים את כתיבת הפוסט הארוך הזה – הפוסט הכי ארוך שלי עד כה, בבקשה קטנה ממני אליכם.

אם יש מישהו שקורא ומוצא מכנה משותף? הזדהות? רוצה להגיב לי, אני יותר מאשמח.

אני מחכה וצמאה לזה.

3>

שלכם, חלי

"אין מה לעשות איתה... היא רק רוצה לרקוד"

נכנסתי לפינטרסט,  וחשבתי לעצמי אילו תמונות יכולות לסחוף אותי? משהו שבאמת יהיה מפנים, ויוציא ממני את המילים הנכונות, המדויקות שיהפכו לפסקה ועוד פסקה... כפועל היוצא מזה   – לתובנה בונה או עוד הארה משמעותית.  

במקביל, עבורי התקופה הנוכחית היא סוג של צומת בחיים האישיים שלי. מכל רגע אני למדה ממנה ועליה, שואבת מחשבות ותובנות מהסביבה ומתייעלת כמו שאומרים...

האומנם, הסדנה כבר הסתיימה לה, אבל מבחינתי הכתיבה היא מכלול של רגשות ותחושות שיצאו לידי ביטוי בתקופות משמעותיות בחיי. אין לי ספק שבמבט לאחר עשיתי לא מעט דברים גדולים בזכות הכתיבה – אפילו ממש ברגעים אלו.

אתם בטח שואלים את עצמכם איך זה קשור לתמונות שנעצתי בפינטרסט? אשר הובילו אותי לכל ההכנה המקדמת הזו? אז ככה  – בדיעבד, כבר מספר חודשים שאני חוזרת לתחושות וחוויות שתמיד כיף לחשוב עליהן ולחזור אליהן.

 הרגעים הללו הם סוג של התכנסות פנימה, אשר מלווה בדרך כלל במוזיקה ויין טוב (לבן!) המומנטום הזה מאפשר לי להתנתק מהשגרה וממרוץ החיים. אני עוברת לי ממחשבה למחשבה ועוצרת את הרגעים עם המחשבות היפות והטובות לי.

המחשבה הראשונה

המחשבה ראשונית היא סוג של...  הרגשה / תחושה  שהפכה לי את הבטן מרוב פרפרים והחזירה אותי עשר שנים אחורה בזמן. נקודת ההתחלה שלה הייתה  בגיל 18, בתקופת הצבא –   נגלה לעיניי עולם חדש וטוב שקוראים לו  עולם הסלסה... 

במבט לאחור, התקופה הזו לא הייתה כל כך קצרה, היא נמשכה עד גיל 25 (לצערי, בן זוגי לשעבר לא אהב את העולם הזה).  תוך המחשבה ובחירת המילים שהובילו לנעיצות בפינטרסט... נזכרתי בכל סוגי ריקודים שהיו חלק מחיי (קובני, LA, בצאט'ה וזוק למבדה ) כבר בנעיצה הרביעית במספר, לא יכולתי להמשיך לנעוץ ורצתי לתיקיות השמורות במחשב אל אותם  זיכרונות שבאות לידי ביטוי בסרטונים / תמונות ו.... 

פשוט מתגעגעת, והדמעות זולגות ...

התחושה הגופנית שעוברת לי בגוף ממש ברגעים אלו, מקבילה בחיפוש אחר המילים הנכונות שינסו להמחיש את אותה התחושה – אינה הדרך הקלה ביותר עבורי, ולא תמיד ניתן להסבירה.

לאורך אותם שנים, תמיד אמרו לי שעולם הסלסה אינו תואם לאופי ולשקט שלי. אך המעטים שביניהם שמכירים אותי באמת, יודעים על אהבתי העצומה לריקוד בכלל ולסלסה בפרט (התחלתי לרקוד בגיל  6 – בלט, קלאסי, מודרני וג'אז) רק המחשבה על ריקוד תוך כדי כתיבה מעלה לי את האדרנלין העצום שמתחולל בגופי, ה"פצצה המתקתקת" הזו באמת קיימת בגופי, בליבי ובנשמתי.

 סרטון 1 =  1,000 תמונות

                              תמונה 1 = 1,000 מילים

                                                       מילה 1 = 1,000 זיכרונות

רק –  רגע, לא כל כך מהר (!) לא לפני ש... אתם מקבלים טעימה קטנטנה, תמתינו שניה עם הלחיצה על כפתור ה –   PLAY... ;-)

אווירת הפוסט והשראתה נשענה באמצעות הפינטרסט שלי

שלכם, חלי

 

 

. 

 

 

 

 

 

 

                      

                                    

 

 

 

צעד לפני הסוף...

התחילה שנה חדשה, עברו רק 12 ימים רק מאז שהתחילה, אני יושבת וחושבת מה לכתוב... אם לומר את האמת? ורק את האמת. אני נמצאת במצב ממש לא פשוט,  אך בוחרת לשמור לעצמי את צנעת הפרט שלי וכן לנסות להתנתק לטובת הפוסט.

שניה לפני שתקופת המבחנים מתחילה, שתבוא על כולם ועליי לטובה, שאחריה מגיע הסמסטר ה – 6 והאחרון במספר, סיום התואר והיציאה אל עבר "העולם האמיתי" מביאות אותי להגיד במילים הכי עדינות שלא מעניין אותי שומדבר, למעט מצבי הנוכחי.

 

 אם בכל זאת אנסה לברוח לכמה דקות, כן ממש לכמה דקות, מהמחשבות הרודפות אותי בשבועיים האחרונים, ואנסה ללכת אל עבר כתיבת הפוסט הזה, כשמדברים על החיים שלי – שום דבר לא היה מתוכן ולא הלך לפי הספר, נקודת המהפך הדרמטית בחיי, הייתה כשאבא שלי חלה – ותוך 5 חודשים גם מצא את מותו. זה קרה כשהייתי בכיתה ט', רק בת 15, שיא גיל ההתבגרות - תקופה התפתחות ופריחה, ולכן זאת נקודת המפנה שלי, אפשר למעשה לחלק את חיי לשני חלקים, לפני מותו ואחרי.

 

אבא היה רק בן 47 בלכתו, לא סתם כונה כצעיר לנצח, כמו שהייתי רק בת 15, ונפטר בתחילת כיתה י', במלאות שלושים למותו התחלתי במסע אל עבר ספרו והנצחתו, אלה הם רגעי ההתחלה להתאהבות חדשה = הכתיבה. אותה ההתאהבות, גרמה לי לנשור מביה"ס הרבה מוקדם מהרגיל, למעשה כשאני חושבת על זה, אני סיימתי להיות חלק כבר בסוף כיתה ט'. אחרי שנשרתי מהתיכון בו למדתי, סיימתי דרך אנקורי אקסטרני, בגרויות ערב ואפילו עבדתי בחברת ישרכאט במקביל. כבר אז הרגשתי שהילדה שהייתי הפכה לאדם בוגר ששורד בחייו לבד.  ב"אנקורי" עושים תוך 4 חודשים את הבחינות, ללא מטלות ועבודות. לאחר שסיימתי את הבגרויות, החליט משרד החינוך החליט להעניק לי גם תעודת 12 שנות לימוד עקב הסיבה שממנה החלטתי לנשור מהתיכון.  הגעתי לגיל 17 ויצאתי לטיול בדרום אמריקה, התחלתי חודשיים עם אחי הגדול – שהיום בן 37 ואז אחרי שקיבלתי ביטחון התפצלנו ואחרי 5 חודשים שבתי הביתה.

 

מאז ועד היום לא באמת ידעתי מה זה לקחת חלק במסגרת לימודית, מאז שאבא שלי נפטר אני לא מצליחה לשרוד או להשתלב, אני תמיד מתייאשת באמצע, לא מתחברת למקצוע או שהעבודה הייתה שואבת אותי ודוחה זאת מפעם לפעם, מעבר לכך הרגשתי שהפספוס של התיכון הביא לכך  שיש לי סירוס רב בעניין. מזל שאת הצבא הצלחתי לסיים.

 

אם שאלתם/ן את עצמכם/ן איפה זה תפס אותי? מעבר לתיכון שלא הצלחתי לסיים, נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה באונ' ת"א ונשארתי עד כמעט כדי סיום, ניסיתי כל מיני קורסים קצרים ויצאתי מהם אחרי שבוע / שבועיים. על פניו נראה שעד עכשיו דיברתי על החסרונות שלי, לי כאדם נורא קל להסתכל תמיד על החלק שחסר, זה חלק מהחסכים שיש לי כי השינויים שהיו לי, היו בתקופה לא יציבה בחיים, הייתי בשיא גיל ההתבגרות, גיל שבו אנחנו לומדים להתעצב ולהפוך את הזהות שלו לקבוע, לא היה שם אופי מלא, או אישיות ורגליים על הקרקע. אז אחרי שדברתי לא מעט על החסרונות או במילים אחרות, על חצי הכוס הריקה.

מגיעים גם יתרונות, אם זה מבחינת עבודה וקריירה, שיצא (במקרה או שלא.. חח) שהייתי מאוד יציבה, וגם שם הכל היה הפוך וממש לא לפי הספר, והחל משנת 2008 התחלתי לחוות את עולם התקשורת - וגם זה ממש במקרה, התחלתי לעבוד בעיתון "מעריב", אני מדברת על התקופות היפות של העיתון ששכר של מפיקה עמד על 7000 ש"ח (לילדה בת 20 זה בהחלט לא מובן מאליו) מדובר על תקופה שניהל עופר נמרודי. אז התחלתי כמפיקה במוסף עסקים, שדאז, עבדו איתי אנשים שהיום נחשבים למאוד מוכרים בתעשייה (דרור גלוברמן, לי - אור אברבך, גיל ריבה, יובל אברמוביץ, ליאת תימור והרשימה עוד ארוכה..) אח"כ המשכתי לתחקירים, כתבות צרכנות ומגזיני אופנה, ואפילו טלוויזיה.  

 

אילולא הניסיון הזה, שהתחיל מהכתיבה והאהבה באמצעות מילים שמתחברים למשפטים ופסקאות או במילים אחרות... דרך ביטוי, לא הייתי מגיעה לניסיון הזה שניתן לכמת בשמונה שנים...

ואם כבר מדברים על ניסיון, אתם בטח יודעים על הקיצוצים הרבים שהיו בעיתון גלובס, עיתון בו גדלתי והתפתחתי במשך שש שנים. קיבלתי סגירת מעגל בשבועות האחרונים ואין מאושרת ממני.

 

מחד גיסא,  אולי לא הייתי הילדה שהלכה לפי הספר וסיימה כל שלב ושלב לפי מה שתכננה, יש בי דיסוננס עצום, לא בחרתי – בחרו בשבילי (אולי ההוא שם למעלה? למרות שהיום אמרתי לעצמי שנשאיר בצד את האמונה והצד הרוחני שלי, לפעמים הבאות). מאידך גיסא, יש לי חסכים, אפילו חסכים רבים מאוד.

 

יש האומרים לי עד היום, שהתואר בתחום הזה  נחשב לטעות, בשבילי זה לא היה טעות. כיוון שמעבר להכל, או לפני הכל, תלוי איך מסתכלים על זה - הוכחתי לעצמי שאני יכולה לחזור למסגרת, להתחיל אותה ולסיים אותה. למרות הגיל, הפערים, החוויות והמהות שלי בחיים... התואר הזה הציג לי שלפעמים המקום הנוח בבית עם החברים והסביבה הטבעית, הוא לא מה שתמיד יהיה לי, למרות שבעבודות השונות הארוכות טווח כן הצלחתי להתחבר ולהוכיח זאת לעצמי.

 
 

לסיכום אגיד ואומר, שאני לא חוששת מהעולם האמיתי, כי באתי ממנו - אך מה שכן, אני חוזרת אליו כשאני  יותר חזקה,

 

אסרטיבית ועם הרבה חוויות וידע חדש מהאקדמיה. עד הסיום, שיהיה בהצלחה.

 

מחכה להמשך בצעדי ענק... ליעדים ולמטרות הבאים שלי...!! 

 

שלכם, חלי