בואו תנסו להניח בצד את שגרת החיים, גם אם זה לדקה אחת (למרות שאם תסחפו ליותר מזה – ראו זאת כאחריותכם הבלעדית), ותראו אם תצליחו לעקוב אחרי הבלגן שמתחולל לי בראש; בחרתי להתחיל מנקודת האמצע, מהסיבה הפשוטה שמשם הכי קל לי להתחיל. להלן, הציטוט (ה –מצונזר!) שנכתב ובא לידי ביטוי באחת מהנחלות הפרטיות שלי (ניתן לכנות את זה – מחברת, פנקס, פתקאות בלפטופ ואפילו כתזכורת) בתאריך 27 לינואר לשנת 2016:
" [...] מול נקודת מבט ברגע זה, שום דבר לא הלך על פי הספר. זאת אומרת, בדיעבד, אני תכננתי תכניות וההוא דאג לשבש לי אותן... עכשיו, כשאני מסתכלת על מכלול הדבר הזה שנקרא; 'בתהליך' – הוא בכלל לא מה שכיוונתי אליו, לא דמיינתי אותו ובשורה התחתונה... הוא יצא כברירת מחדל , כאילוץ , מבלי שרציתי אותו בכלל."
"[...] אבל – ויש אבל גדול , אם נחזור שניות אחדות אחורה, אל אותה נקודת מבט שעמה התחלתי להתקשקש ביני ובין עצמי / הנחלה שלי – כלומר, מנקודת ההתחלה 'המאולצת' שלי היא הפכה בין רגע ליצירת מופת אישית שלי שגרמה לי להתחיל לחייך וממש לא חיוך רגעי."
"[...] ואז מגיעה לה מטלת סיכום, של
אותה הסדנה שגרמה לי לפתוח את אותו דבר – 'בלוג', שהתחיל כ'ברירת מחדל' והפך
ל'יצירת מופת'. שיאו של מטלת הסיכום בסדנה; הוא למעשה תחילתו של הציטוט שנכתב בפסקה השלישית – משמע, נקודת
ההתחלה ממנה לא התחלתי ושפכתי אחד לאחד באותם מילים, אל עבר הנחלה שלי – השקיפות
שלי, שלאותם ימים הגיעה הארה ובעקבותיה גם מהותו של הפוסט הנוכחי (ו... מקווה
שעקבתם עד פה והכל בסדר, אני הכנתי אתכם
מראש)"
"[...] במילים אחרות, אם לרגע ולו הקטן ביותר יצא שבלבלתי אתכם. אז קבלו הסבר אחד וישיר; מטרת המשימה של המנחה, הייתה לכתוב פוסט בהשראתו של בלוגר אחר. עכשיו, כיוון שמדובר בבלוג אישי, אינדיבידואלי, אינטימי, והרשימה עוד כל כך ארוכה... נוצר מצב שאין לי דמות לחיקוי. דמות או בלוג שגורמים לי לשאוב מהם השראה, רצון, הברקה [...] אבל (!) זוכרים את ההארה שלא איחרה להגיע אליי? אותה תובנה שהמשיכה את המהות של הפוסט? אז הנה היא הגיעה, נתתי למספר חברות לקרוא ברצף אחיד את התכנים שפרסמתי. ביקשתי ביקורת בונה, אמתית, ללא צנזורות, את כל האמת בפרצוף..."
כל האמת בפרצוף / פאפי
איך לומר? מתוך 5 חברות טובות – חברה
אחת פגעה כמו חץ וקשת, ואמרה לי את הדבר הבא במהלך שיחה שגרתית בטלפון. זה התחיל
במשהו כמו... אהה שכחתי לבקר אותך – קופיפה שלי; "אז תראי, אין ספק שהכתיבה
מעניינת, סוחפת ומסקרנת – הרי כל מה שאני אומרת הוא לא חדש לך, את אלופה בזה. אבל
יש משהו חשוב לי להגיד לך ואולי קשה לך לראות את זה. אבל אני מרגישה שאת לא מספיק
אמתית (!!!) אני מרגישה שזה אישי אבל לא מספיק אישי. אני מרגישה שאת רוצה
לגעת אבל לא מספיק, נוגעת ובורחת נוגעת ובורחת. אני מרגישה שאת מדברת
בקודים – ברגע אחד, את מקרבת ,ברגע לאחר מכן את מרחיקה.
לכן, כדאי שתכתבי הכל או כלום."
ממש עכשיו, כשסיימתי את הפסקה
האחרונה, הרגשתי שאני מדמיינת את השיחה כאילו היא הייתה עכשיו (האמת שהשיחה נעשתה לפני חודש). בנוסף, תגובה במעמד השיחה עם יד על הלב ובכנות – לא הייתה לי.
מה שכן, פשוט העדפתי להקשיב , אני אדם שמקשיב – במיוחד לקרובים לי מכל. אולי מיותר
לציין שמדובר בחברות שרובן מכירות אותי מעל 20 שנה! וזה אומר שאין בי טיפת מגננה
מולן, והלוואי שאצליח ליצור קשרים נוספים ברמה הזו כמו אל מול אותן חברות. לאותה חברה
קוראים פאפי (יפעת) וכדי לרענן את זיכרונכם קוראים יקרים שלי, הביקורת שלה הייתה
בעיקר על התכנים – הנשים שעשו את 2015 ו – צעד לפני הסוף
אז אחרי עיבוד, מחשבה והבנה גדולה
מהשיחה הקסומה הזו עם פאפי בעלת לב הזהב. לקחתי את המסר שלה בשתי ידיים,
ואמרתי לעצמי מה שיהיה – יהיה. גם ככה, את מתכננת תכניות ואלוהים צוחק עלייך. אז
מה זה משנה? כמה כבר שליטה יש לנו בחיים? המגננה הזו לאן היא לוקחת? הפחד מלפחד
לאן מוביל בדיוק? את המילים שאני כותבת בפסקה הזו, אני מדקלמת יום יום, שעה שעה,
דקה דקה לעצמי. יש לי חוסר, בין המוח ללב, בין ההיגיון לרגש – כמו שני יריבים שכל
אחד בשדה הקרב ורק לו מגיע לנצח.
אז?
מי אני בעצם?
אז נעים מאוד, זו אני – חלי, שרבה
באופן יום יומי עם עצמי, עם האופי הנוקשה, הצורך בפרטיות מוחלטת, הרצון לגונן על
עצמי, הפחד מלהראות את עצמי עד שאני לא מספיק בטוחה. ממש ללכת אחרי הזנב של עצמי,
ללכת כאילו אני ה"צל" של עצמי שמפחד להגיד לך – מה שעשית עכשיו, זה לא
בסדר. סוג של – נו, נו נו כזה – כלפי עצמי.
אז הנה: הגענו לרגעי השיא,
רגעי הארה ולמידת הלקחים. רגעי החשיפה – הורדת המגננות. רגעי הפחד שחונקים
אל מול רגעי ההקלה שעתידים לבוא לאחר שאתגבר על הפחד. חשוב לי מאוד לשתף אתכם, שממש ברגעים אלה אני כותבת ומוחקת, המילים מתבלבלות להן, אני לא מוצאת את
הנכונות ביותר = אני מתמודדת עם הפחד שלי. אני מקווה שזה יעבור לי, זה חייב לעבור
לי כי על זה ביקשתי הארכה של המטלה שאמורה להיות כל כך כיפית – אבל דווקא לי
המחשוף הכתבתי הזה הוא קושי אמתי.
אם בחלק הראשון של מהות הפוסט,
נתבקשתי למצוא מודל שמביא לי להשראה, ואיכשהו קיבלתי תשובה ותובנה שגם היא בדרך זו
או אחרת לא הייתה קונבנציונאלית. אז בחלק השני של מהות הפוסט, קיבלתי תשובות
ותובנות, שגרמו לי להשלים את חלקו הראשון של הפוסט הזה. כשאני חושבת על זה, פאפי
היא בהחלט דמות שהביאה לי השראה מושלמת, לא יכולתי לבקש דבר יותר טוב מהשיחה והמסר
שלה (אהמ אהמ – אותה הארה / תובנה באמצע היום... לחיי הרגעים הקטנים שעושים בנו
מהפכות כל כך גדולות ומשמעותיות בחיינו).
החשיפה הראשונה שלי...
החודשים האחרונים שלי מחולקים
לשניים: החלק הראשון, התגלה בהיותי בת 15, גיליתי גוש בשד ימין שהיה בקוטר של מעל 1.5
סנטימטר, ועוד כמה ציסטות קטנטנות. הרופא כירורג שלי דאז, אינו דאג כלל וכלל, שולח
אותי לאולטרסאונד עקבי בטווחים של חצי שנה מבדיקה לבדיקה.
כעבור שנתיים, גיל 17 וחצי
(פחות או יותר) מגוש אחד וכמה ציסטות קטנות, הם הפכו ל –6 גושים בשני השדיים שלי.
באותה נקודת זמן, הייתה אמורה להיות הביופסיה הראשונה שלי. תתארו לכם את התרחיש
הבא: אבא שנפטר מסרטן שהיה בגיל 47, באותה תקופה – סבתא מצד אימא הייתה עם גוש
סרטני בשד, אימא שלי היא אחות בחדר ניתוח בבית חולים "אסותא" ומכירה כל
רופא אפשרי מכל חור. לבסוף, יש אותי... כולם בפה אחד אמרו תעשי את הביופסיה, מבלי
לחשוב פעמיים בכלל. אז זהו, כולם חוץ ממני, שאמרה לא – היא לא עושה, שאם צריך למות
אז מתים ולא סובלים.
במבט לאחור, אין לי ספק ולו לרגע,
שאין כמו ללכת אחר האינטואיציות ותחושות הבטן שלך. באותה נשימה חשוב לי לומר שאולי
זה לא היה נכון ותקף עבור כל אחד ובכל סיטואציה – ומי יודע מה היה קורה אם וכאשר
לא הייתי עוברת את כל מה שכן עברתי. את זה נשאיר לפוסט אחר, אבל מה שכן קרה אחרי
הרבה חוות דעת – רבנים – בדיקות ומה לא. זה שהחלטתי שאני לא עושה שום ביופסיה בגיל
17, ותקבלו את זה כברירת מחדל, המרדנות שלי או מה שזה לא יהיה = אני לא עושה
ביופסיה. מה שכן, אני ממשיכה עם אולטרסאונד שד כל 3 חודשים, מעקב כל חצי שנה אצל
מומחה וסלמאת'.
בדיעבד, הסלמאת' הזה נמשך מגיל 17
במשך 10 שנים, שיגרה של בדיקות קבועות עם גודל אחיד של הגושים החמודים שלי ( מצחיק
אבל תוך כדי כתיבה מתנגן לי המילים של השיר "... לא בת 16, אבל יודעת משהו על
העולם הזה..." אם בא לכם להקשיב תוך כדי המשך הפוסט – חיה לי מיום ליום/ ריטה . האומנם, הפרשנות של השיר מעט שונה
משלי , אבל מי אמר שפרשנות היא רק כוונתו של המשורר? )
אחרי פזילה קצרה, לטובת השיר
הקסום של ריטה שאולי בכלל הגיע בזמן הנכון לעשות אתנחתא והדחקה לטובת ההמשך,
אז איפה היינו? אה, נזכרתי – עברו להם עשר שנים (קפצנו בזמן מאוקטובר 2004 ישירות
לאוקטובר 2014). בגיל 27, הנוהל היה אותו נוהל, חודש אוקטובר הגיע, הלכתי
לעשות אולטרסאונד שד כולי רגועה – מה יכול להיות? עברו עשר שנים ואני עדיין חיה,
ביחס לזה שאני אדם קשה עם מרדנות + עקשנות + פרפקציוניזם... קצת קרדיט לעצמי לא
יזיק.
אולי עכשיו אני צוחקת על זה, אבל באותם
רגעים שהייתי אצל הרופא והוא אמר לי שיש גוש אחד מתוך 3 בשד שמאל, שהיה קטן
וחמוד והתעצם מ – 0.6 ס"מ ל – 1.8
ס"מ. איך נאמר? ה – חמוד כבר לא ח – מוד. נכנסתי לביופסיה ראשונה
בחיי, לא אשכח שכשהזריקו לי את ההרדמה נזכרתי באבא שלי ז"ל ובניתוח
הראשון שעשו לו בראש, באותו רגע חלי האדישה זזה הצידה לטובת חלי הרגישה שמזילה
דמעה או שתיים.
המזל שלי הוא שהתברכתי באימא
שמגיעה מהעולם הזה. שמכירה את האדם מאחורי השם. אם זה רופאים, אחיות, טכנאיות. שלא
נדבר על תורים מרגע לרגע... כשאני חושבת על זה, תוך כדי כתיבה – זו באמת נקודה
טובה שכדאי לעצור לדקה עבורה, ולהגיד שזה
הכי לא מובן מאליו.
אני שומעת על מקרים כל כך קשים
שאנשים ממתינים זמן רב בגלל חוסר באמצעים או בפרוטקציות, ולפעמים יוצא שאני מסתכלת
גם פה על החיסרון – שאין לי תמימות והרופאים אומרים לי הכל בפנים. שהמסמכים
הרפואיים שלי עוברים מרופא אחד לרופא אחר, שאני נכנסת לרופאים פרטיים ולא לוקחים
ממני כסף כי מכירים את אימא שלי. זה אולי יישמע רע כאילו אני מתלוננת, אבל זה רק
מחדד לי את העובדה כמה אנחנו מתקיימים על זה, וזה איך לומר? ממש מעציב אותי.
אני לא אגרור לנושאים נוספים כי גם ככה מדובר על סיפור של מעל עשור וגם ככה קשה לכמת בפוסט אחד ולהעביר את התמונה המלאה. בסופו של דבר, באותה תקופת זמן שעליה דיברתי – הגיע יום הביופסיה הגיע,
וישר אחריו גם יום הניתוח – הגוש כבר אינו חבר שלי יותר.
ואז עברה עוד שנה – בגיל 28,
אוקטובר 2015, הסרט הנע חוזר חלילה – שוב אני מרגישה קולית, כאילו מה הסיכוי
שהשתנה משהו. השתנה? בחיים לא. מגיעה לרופא, תקשיבי הגוש בשד ימין גדל
ב – 0.7 ועכשיו הוא 3.7 ס"מ הולכים לביופסיה – עוברים אותה – מגיעים לרופא
כירורג, אני מתיישבת מולו והוא אומר לי את הדבר הבא; תראי חלי, נכון לרגע זה –יצאו תשובות תקינות והגוש שפיר,
יחד עם זאת חשוב לי להציג לך את התמונה המלאה ושתדעי שהסיכויים שלו בעתיד להיות
גוש ממיר גבוה! יצאתי בתחושה מעורבת, חזרו לי התחושות מגיל 17, שוב בא לי הרצון למרוד בעולם – אם עכשיו
הגוש שפיר אז שיישאר חבר שלי. למה אנחנו צריכים להיפרד? אם זה לא מספיק, הניתוח
פוגע בפיטמה ובהנקה... =(
החשיפה השנייה שלי ...
בעודי נמצאים בתקופה של מחשבות,
להרהורים העצמיים, תהיות על המהות שלי פה – על הדרך שלי – על הכוונה – ועם המון
שאלות.
מגיע החלק השני בסיפור, שהוא החלק
החדש שגם 3 חודשים מיום גילויו אני עדיין לומדת לעכל אותו מחדש. אז, איך
אני מתחילה אותו?
ביום של הביופסיה היה לי איחור של
שבוע בווסת, אה... חשבתי לתומי אולי זה לחץ. אולי זה הסטרס. הוא בטוח יגיע.
הביופסיה עוברת ואיתם מגיעים כאבים קשוחים בבטן. עברו 21 יום, לא יכולתי יותר
לשרוד את הכאב. בתחילת ינואר הלכתי לרופא נשים, וגיליתי שהעיכוב במחזור מתעכב
בגלל גוש בשחלה השמאלית שחוסם לי את הווסת... גודל הגוש לא פחות מ –6 סנטימטר,
הרגשתי באותו יום כאילו השמים נופלים עליי.
עברו שלושה חודשים, מאז הגוש גדל
והאיחורים של המחזור עיכבו לי את כל הבדיקות. הכאבים בבטן התחתונה מרגישים כמו
צירים שמעולם לא חוויתי. עברתי ביופסיה בשבועות האחרונים ואני עדיין אופטימית
בהדחקה שמנסה לחיות חיים שגרתיים בידיעה שכל יום שאני פוקחת את עיניי הוא יום
שזכיתי לחיות אותו.
החיוך
שנשאר באש ובמים...
הפוסט הזה ללא ספק גרם לי לקחת
ברצינות את עניין הבלוג ולכתוב אותו – בראש ובראשונה עבורי ובשביל לנצח את כל
הפחדים, החסימות, ואת מה שפאפי שלי אמרה. שנית, הפוסט הזה יניב איתו שיתוף מלא
ועדכונים מלאים מהרגעים שלי ומהחוויות שאני עוברת.
אסיים את כתיבת הפוסט הארוך הזה –
הפוסט הכי ארוך שלי עד כה, בבקשה קטנה ממני אליכם.
אם יש מישהו שקורא ומוצא מכנה
משותף? הזדהות? רוצה להגיב לי, אני יותר מאשמח.
אני מחכה וצמאה לזה.
3>
שלכם, חלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה