תובנות, השפעות והשלכות

מילים כדורבנות

בחרתי לפתוח את פוסט האחרון בציטוט מתוך שיריו המופלאים של יהודה פוליקר – "לכל סיום יש התחלה חדשה, ותמיד הפרידה היא קשה". צמד המילים סיום, פרידה וקושי הם התחושות המלוות אותי במעמד כתיבה זה.
 

אני זוכרת את אותו הרגע של בחירת הסדנה, ומה שתפס לי את העין היה עניין הכתיבה. הרגשתי שיוצא אותו הניצוץ הסקרני הזה שטמון בי. אחרי תחקיר קטן על המנחה ורפרוף קל בבלוגים שלה –  אמרתי לעצמי; יאללה אלך על זה, כנראה שסוף סוף הגיע משהו שאני באמת אוהבת לעשות וקטן עליי.

התחלה חדשה

כבר בסוף השיעור הראשון, כשיונית ביקשה שנכתוב על נושא הבלוג – תחושת הבטן אמרה לי בצורה חד משמעית לכתוב על תהליך ההתנדבות בעמותת "חיבוק ראשון", לצערי זה נפל בשל המתנה ארוכה לקבלת תקן באחד מבתי החולים במרכז (למרות שזה מלווה בשמחה, זה גרם לי לגלות שאותן נשים שנרתמו והתנדבו לעמותה, נשארו בה ואין מחמם את הלב מזה.) ולכן, מעבר לרצון העצום להיות חלק מהדבר המדהים הזה קצת התבאסתי שלא אוכל להשפיע ולתת לו במה – בסופו של דבר השלמתי עם זה וקיבלתי זאת בהבנה מלאה.

אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם ולכל דבר יש סיבה, ובמשך שבוע חשבתי מה יהיה הנושא הבא שיאתגר אותי, יסקרן אותי ושאוכל להרגיש את אותה התחושה בדיוק שהרגשתי כשכתבתי על "חיבוק ראשון". בניגוד לרוב הפעמים בחיי, הייתי כל כך בטוחה בעצמי כשחשבתי שיהיה לי קל, וכייף ושזה קטן עליי. כי לכתוב אני אוהבת, אז מה הבעיה בלמצוא נושא לכתוב עליו? לצערי, התבדיתי !

הקשיים שבדרך

שבועיים שלמים אני יושבת עם עצמי ומחפשת נושא, ולא מוצאת. מתבאסת על עצמי, על העולם ועל איך זה יכול להיות. שדווקא הקושי אצלי הוא לא בכתיבה אלא בבחירת הנושא. הנושא החדש היה הרצון לחזור לחיי האישיים ולדבר על תהליך כתיבת הספר של אבא שלי. כל אחד מאתנו מאבד לאורך החיים אדם שיקר בחייו, ומה שרציתי לעשות זה לקחת את האובדן והמוות למקום של תהליך פרידה. רציתי לחלוק מגוון גדול של היבטים ויצירות מהמקום האישי ולהעביר אותו הלאה. איך נפרדים? איפה מתחילים? איזה סוג של פרידה? מילולית או ויזואלית? מכלול של כלים ייחודים שיכולים לעזור ולסייע. לצערי, גם זה נפל כי היה לי קשה – אפילו קשה מידי. חשבתי שאני חזקה – חזקה מספיק כדי לגעת בזה שוב אחרי 5 שנים שעברו מהוצאת הספר לדפוס. לצערי, התבדיתי !

קפיצה למים

בנקודת זמן זו, הבנתי שכנראה משהו אצלי בחשיבה לא נכון או שלא עובד טוב. עזבתי לרגע את התכנון של הבלוג ואת הנושא שלו. פשוט זרקתי את עצמי והתחלתי לכתוב, בהתחלה זה היה קשה – אפילו קשה מאוד. בנקודה הזו של הסמסטר נשברתי, הרגשתי שהחבל בין אהבה לשנאה הוא כל כך דק, ואם הכתיבה הייתה הדבר האהוב עליי עכשיו הוא הדבר השנוא עליי. השילוב בין סבל, דמעות ודחק גרמו לי לעצור לרגע, להתנתק ולנסות בלי שום מסיחים להבין מה עובר עליי – בהחלטה ספונטנית טסתי ללונדון למספר ימים עם חברה טובה.

לונדון הייתה טובה אליי, התובנות שקיבלתי ממנה עליי הן: שאני חזקה – אבל לא חזקה מספיק. מלאה במגננות, חוששת מפגיעות וכל זה מלווה במעטפת גדולה של אדישות. המכנה המשותף של כל זה נקרא – פחד.

מכלול הפחדים הזה הוביל אותי להבנה אחת כללית, שגרמה לי להבין שמי צריך לדעת עליי יודע ומי שלא – לא. הסדנה הזו גרמה לי אי נוחות בעקבות ה"מחיר" שצריך לשלם כשיש את מעמד החשיפה מול חברי הקבוצה, רובם לא באמת מכיר אותי או יודע עליי.

התהליך של כתיבת הבלוג – הינו הדבר הכי מדויק ונכון שאפשר להגיד עליי, כשמו כן הוא , הבלוג הזה הצליח להשפיע עליי ולהעביר אותי תהליך של טלטלה רגשית, עוצמתית ואולי הכי משמעותית בכל ה – 3 שנים האלה.

קשת של רגשות

לפני כתיבת הפוסט האחרון, ישבתי וקראתי את כל הפוסטים שפורסמו עד כה, אני לא מרבה להגיד את זה אבל פשוט הפתעתי את עצמי לטובה. הוכחתי לעצמי שהדרך לעיתים יותר חשובה מהמטרה, שלא נכנעתי למקום של הנוחות ולכן הדברים שרציתי לכתוב עליהם התפספסו לי בדרך כדי שהגיע לנקודה שהגעתי אליה היום (כמו שנאמר, יש יד מכוונת ואני בטוחה שהכל בהכוונה מלאה)

עונג רצוף היה לראות את התהליך המדהים הזה שעברתי, פשוט לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד הצלחתי. אפשר להרים את הכפפה ולהגיד שאני מתכוונת להמשיך בכל הכוח עם עניין הבלוג – ואפילו ללכת לסדנאות נוספות בשיווק וכתיבת תכנים באמצעות בלוגים.

יש לי חלום... כאן לא הצלחתי לממש אותו ובטוח שהסיבות לנפילתו הן מוצדקות – כנראה שהייתי צריכה לעבור את זה לפני הגשמתו, ואולי עד שאגיע אליו אעבור עוד כמה דברים בדרך. הייתי רוצה מאוד לפתוח בלוג שעוסק בפרידה אחרי המוות, במגוון רחב של היבטים. אם זה להשתמש באובדן ולשאוב ממנו ליצירה באמצעות כתיבה, ציור, תמונות. אם זה המלצות על גרפיקאים, עורכים, פורטרטים , אלבומי תמונות. ולהביא כדוגמה את הספר של אבי ז"ל כדוגמה אחת לפרידה.

אומנם אני נפרדת מהמנחה שלי ,יונית צוק – "הבלוגריסטית", שליוותה אותי לאורך כל הסדנה והייתה שם לכל שאלה – תודה רבה לך. אבל אני ממש לא נפרדת ממך בלוג יקר שלי, נתת לי את הבמה הזו – שאיננה מובנת לי מאליה להציג רגעים חשוכים בחייך, אך גם רגעים שמחים אלה.

 

בהערכה מלאה

שלכם, חלי